שאלתם את עצמכם פעם- מה בוער לכם? למה אתם רצים? מה אתם מנסים להשיג?
"כדאי לשים לב לנטייה האנושית הטבעית לרצות להיות כבר בסוף התהליך. זה דפוס שמאפיין מאוד את החיים המודרניים שלנו. כמעט אין תקופה בחיים שנחשבת על פי אמות המידה החברתיות שלנו כתקופה שעומדת בפני עצמה. ילדים אמורים לגדול; תלמידים אמורים ללמוד למבחן; מבחנים אמורים לעזור להם להתקבל לאוניברסיטה; לימודים גבוהים הם בשביל התואר; התואר הוא בשביל למצוא עבודה; העבודה הראשונה היא רק פלטפורמה לקראת הקידום המקצועי; וכל זה מאוד חשוב כדי לחסוך די כסף על מנת לצאת לפנסיה. שישים ושבע השנים הראשונות בחיים שלנו עלולים להיות מסלול אחד ארוך שבו כל רגע הוא רק ציפייה לשלב הבא. זו תרבות של חוסר סבלנות, של חוסר שקט, של הסתכלות תמידית אל העתיד, והתמקדות תמידית במה שעדיין אין. ומה נעשה כשנגיע לגיל הפנסיה? כבר שכחנו איך לחיות בלי למהר לשלב
הבא." - מתוך הספר מיינדפולנס: שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי מאת אסף פדרמן
אין הכוונה שנשב בחיבוק ידיים ונחכה...כמובן שמאוד חשוב לשאוף, להציב מטרות, לרצות. ברור שתוצאות והגעה ליעד מרגשות, ישנה הרגשת הנאה שעשיתי והצלחתי.
אך כולנו יודעים שלאחר זמן לא רב ההרגשה הזאת מתחלפת ברצון לעוד, ברצון ליותר, כך שרוב הזמן בעצם אנו נמצאים בדרך ולא בתוצאה.
אז השאלה הגדולה איך נראית הדרך שלנו?
האם בלחץ, בוויתורים גדולים, בפחד וחששות, (מה יהיה? האם אני אצליח? אולי אני לא מספיק טוב?)
או
שאנחנו חווים את הדרך, נושמים, מסכימים לקבל גם את הקשיים מתוך הבנה שמהדרך אנחנו לומדים, צומחים ומתפתחים. מרוכזים בדרך ולא בתוצאה מתוך אמונה, סבלנות וחדוות עשייה.
חישבו על זה.
ואם תרצו להעביר את המסר החשוב הזה גם לילדכם, אני ממליצה בחום על הסיפור נהר השוקולד מאת רינת פרימו. אמנם סיפור ילדים, אבל גם אני נזכרת בו בחיוך כל פעם מחדש שאני מרגישה לחוצה להגיע ליעד או פחד מכישלון, ומזכירה לעצמי להנות מהדרך, להנות מהכאן ועכשיו.
